1. בכל שבעה יש גם רגעים קומיים. אין מה לעשות, זה חלק מהחיים. חלק מהמוות.

נדמה לי שהתמונה של ירון אנג'ל ועמר בר־לב פוקדים את בית האבלים של בני הרב גרשון אדלשטיין זצ"ל בבני ברק, הייתה רגע קומי בשבוע העצוב הזה. בשנייה הראשונה אפילו לא ידעתי להסביר למה זה כל כך מגוחך. אבל למה להסביר? כל מי שראה את התיעוד הזה, של היו"ר והמנכ"ל, זה בכיפתו וזה במגבעתו, יושבים על כיסאות כתר מול ספסל האבלים החשובים, ומגישים להם בהרכנת ראש מעטפות עם מכתבי התנצלות, תוך כדי שהם מכריזים: "קירוב לבבות, זה מאוד מאוד חשוב לנו" – צחק.

הרי אין לך דבר מגוחך מהזיוף. אנשים שמדברים בפאתוס על רעיונות נעלים, כשברור שמה שעובר להם בראש זה דברים אחרים לגמרי, קצת פחות נעלים. ואז נוצר דיסוננס כזה בתמונה בין בועות הדיבור לבועות המחשבה. וזה מצחיק.

הרי ברור לכולם שאם אנג'ל לא הייתה מפסידה בשבועות האחרונים המון כסף – אבל ממש המון! – עמר בר־לב לא היה מעלה בדעתו לבוא לניחום אבלים בבית של הרב אדלשטיין (ולא בגלל שהוא לא יודע את הכתובת…) באצטלה של "קירוב לבבות". בלי ההפסדים הגדולים, ראשי החברה היו ממשיכים עם הקו המתעלם־מתנשא שלהם כלפי החרדים, ממשיכים לתדרך כתבים כלכליים בשקרים שלהם כאילו החרם החרדי כשל ועכשיו הם רק מרוויחים יותר והמנייה שלהם בכלל עולה, ובעיקר ממשיכים לקבל חיבוק מהתקשורת, שונאת ומשניאת החרדים, על המהלכים ה"אמיצים" שלהם.

איך צייץ לפני כמה שבועות יועץ התקשורת אבי בניהו? "אני אומר לכם שירון אנג׳ל הבעלים של מאפיית אנג׳ל עושה בשתיקתו ובאי־תגובתו בית ספר לחרם החרדי. לא נכנע. לא מתרפס. לא מתחנף. לא מתנצל. תעשייה ולחם – לחוד. עמדות פוליטיות וזכות מחאה – לחוד. עוד ילמדו את זה בבתי ספר לחרמות".
אה, מרגש! וירון לא יכרע ולא ישתחווה. סמל ומופת לאומה כולה לעמידה איתנה ובלתי מתפשרת על ערכים.

עד שזה מגיע לכסף.

הסיפור הזה עוד ילמד בבתי הספר לצביעות. הרי אנג'ל ובר־לב הם בדיוק מסוג האנשים שאומרים שמה שמעניין את החרדים זה לא ערכים אלא רק כסף וכסף וכסף. מעניין מאיפה נכנס להם הרעיון הזה לראש.

2. אבל זה לא רק סיפור צרכני וכלכלי. יש פה אירוע מכונן שנוגע בזרמי עומק בחברה הישראלית.

בכל פעם שדיברתי או כתבתי בחודש האחרון על החרם החרדי נגד אנג'ל קיבלתי תגובות מאנשים שאמרו לי: למה אתה אומר "החרם החרדי"? זה לא רק החרדים. גם אנחנו, חילונים, מחרימים את אנג'ל.

למה, שאלתי אותם בפליאה, הרב אדלשטיין הוא הרב שלכם? למדתם בפוניבז'? שמעתם עליו בכלל עד החרם?

וכאן התפתחו כמה שיחות מעניינות. אני לא מכון מחקר שסקר ודגם נתונים, אבל נדמה לי שזיהיתי פה בחודשים האחרונים משהו שלא הכרנו בעבר. לצד הישראלים הרבים שמוסתים, לצערנו, לצד ההמונים שמדקלמים את הסיסמאות שהתקשורת מאכילה אותם, יש גם ציבור לא דתי – במקרים רבים אפילו לא בעל רקע מסורתי – שבתקופה האחרונה יותר ויותר מתקרב.

טוב, ברור, אתם אומרים לי, בשנים האחרונות עם ישראל מתקרב לאלוקיו. מה החידוש הגדול? נכון, אתם צודקים. אני יודע. אני עוקב בהתרגשות אחרי ערוץ הידברות המשגשג ואחרי הקהל המסורתי החם שלו. יש לי (בלב) רשימה מפורטת שאליה אני מוסיף בשמחה עוד ועוד שמות של אומנים שהודיעו שהם מתחילים לשמור שבת. עוד ועוד שפים שהודיעו שהם מכשירים את מסעדת הגורמה שלהם. עוד ועוד דוגמניות שהתחילו להעביר שיחות מוסר והתעוררות. כל זה ידוע ומרחיב את הלב. אבל אני מדבר עכשיו על משהו קצת אחר: על אנשים מהימין ואפילו מהמרכז, שדווקא בגלל המצב הפוליטי של השנה־שנתיים האחרונות (ואני מכניס לטווח הזמן גם את "ממשלת הריפוי" של בנט ולפיד שהחרימה חצי עם), ודווקא בגלל ההסתה נגד החרדים מוצצי הדם, מרגישים יותר קרובים אליהם.

וזה דבר מפליא בעיניי. איך ההסתה הפוליטית והתקשורתית לא עובדת עליהם? הם הראשונים שהיו אמורים לתעב את החרדים. הרי בניהם משרתים ביחידות השדה של צה"ל בעוד בני החרדים יושבים באוהלה של תורה. החרדים, לפי מה שמספרת להם התקשורת, לוקחים את התקציבים מעיירות הפיתוח או מחדרי המיון לכוללים שלהם. החרדים רוצים להפוך את כל המרחב הציבורי לחשוך, הם קנאים ומדירי נשים. ומעל הכול, כל מה שמעניין אותם זה רק כסף וכסף.
אז זהו, שלא רק שההסתה היומיומית הזאת לא עובדת עליהם, אלא להפך. הם מרגישים קשר וקרבה לעולם החרדי – כמו שמעולם לא היו להם.

3. אינס אליאס היא חוקרת תרבות, חברה וספרות. אני לא מכיר אותה, אבל כשקראתי השבוע את המאמר שלה, "החילוניות החדשה", שפורסם ב'ידיעות אחרונות', שמחתי שמישהי יודעת לתרגם את תחושות הבטן שלי למונחים אקדמיים. היא מתחילה בשמאל: "הפחד מפני ה'אחרים' המאיימים על המרחב הליברלי הוא המגדיר העיקרי של הזהות הישראלית החילונית החדשה", היא קובעת. "ככל שהתקדמו מערכות הבחירות, התבהרו פני הדברים. החיבור עם הערבים היה אינסטרומנטלי בלבד, ורק הדגיש את הגזענות המובנית במפלגות המזוהות כשמאל. גם היומרה להקיף ציבורים רבים במחאות נגד נתניהו נכשלה, כפי שהיא נכשלה בבלפור. מסורתיים רבים, יחד עם דתיים וחרדים, התמקמו כאופוזיציה קשיחה לא רק בכנסת, אלא גם כתגובה כמעט אינסטינקטיבית למתקפות הרבות על העולם התורני. חלק מהן נתפסות על ידי רבים כאנטישמיות.

"היה איזשהו רגע שבו ניתנה לחרדים האשכנזים אפשרות לבחור בישראל, אבל מאז שהצהירו על הברית עם המחנה הלאומי, הפכו גם הם מוקצים מחמת מיאוס. הביטויים המפורשים בקבוצות ובפורומים החילוניים שהוקמו בכל רחבי הארץ רק הולכים ומקצינים. כמעט כולם עסוקים בצורך למנוע כניסת 'זרים' כדי להגן על הצביון החילוני. ההפרדה העדתית והמעמדית שהתקיימה בפועל מאז ומעולם, מוצגת כעת כזכות טבעית למרחב מוגן משמרנות.

החילוניות ממציאה את עצמה מחדש: אתוסים שהתפרקו, כמו יפי הבלורית והתואר, מגויסים כדי לזקק את הזהות החדשה. מנהיגים שכשלו מוחזרים אל הבמה כהבטחה הגדולה הבאה. ורשימת המוקצים ההולכת וגדלה כוללת היום גם מזרחים – סליחה, מסורתיים. אם בעבר החילוניות בישראל הכילה בתוכה גם מסורתיות ואמונה, תהליך גיבוש הזהות החדשה מצריך סילוק מוחלט שלהן. הרי כל מנשק מזוזה הוא ביביסט בפוטנציה".

והיא מסיימת באבחנה החכמה הבאה: "המאבק הפוליטי בין הגושים מאיץ תהליכים חברתיים שהיו מנומנמים עד כה. סוגיות של זהות נכרכות בפוליטיקה, ורבים נאלצים לבחור צד פוליטי, גם אם זה מעולם לא עניין אותם. אילולא החרם המתמשך על נתניהו ובוחריו, הברית בין מסורתיים, דתיים וחרדים כנראה לא הייתה מתהדקת עד כדי כך. כרגע, הקבוצה החרדית נמצאת בקו האש, משלמת את המחיר על הבחירה בגוש הימין בקמפיין אכזרי וחסר גבולות. אפשר לקוות שאלה רק כאבי ההתבגרות של הזהות החילונית החדשה. אבל בינתיים, יחד עם עולה של תורה, נושאים על עצמם החרדים גם את עול הביטחון המעורער של החילוניות הליברלית".

4. אליאס מדברת בעיקר על הברית הפוליטית בין מסורתיים, דתיים וחרדים, אבל הסיפור הגדול הוא הברית הדתית. כאמור, אני נתקל לאחרונה ביותר ויותר אנשים בגוש הימין – או בכינוי ההרבה יותר מדויק שלו "הגוש המאמין" – שבאורחות חייהם היו רחוקים משמירת מצוות, אבל התקרבו למסורת בגלל המצב הפוליטי. או ליתר דיוק: בגלל הבירור הפוליטי. בגלל הסרת המסכות. הרי הכול הפך ברור יותר, ואנשים הבינו שהם צריכים לקחת צד. לא רק במעורבות הפוליטית שלהם, אלא במעורבות הדתית. התנהלות השמאל בשנים האחרונות, מאז תחילת סבבי הבחירות – בפוליטיקה, בתקשורת ובמחאה – גרמה להם להבין היטב מה הם לא. ועכשיו הם מנסים להגדיר לעצמם מה הם כן.

אני שומע יותר ויותר אנשים שאומרים לי "בעבר אכלתי חמץ בפסח, חוץ מאשר בליל הסדר כמובן – אבל בגלל הסיפור עם החמץ בבתי החולים החלטתי שאני מפסיק לאכול חמץ כל החג". או "בגלל כל ההפגנות והמצור על בני ברק – התחלתי ללמוד גמרא עם חרדי בטלפון במיזם של איזו עמותה". או "מאז סיפורה של שפחה אני מוצאת את עצמי מדליקה נרות שבת, לא יודעת אפילו למה, וכל הנושא של המקווה נראה לי הרבה פחות משפיל ממה שנראה לי פעם. הפוך על הפוך". ובעיקר דיבורים של הורים שדווקא סביב סערות ה"הדתה", שואלים את עצמם שאלות נוקבות לגבי מערכת החינוך, נטולת לימודי היהדות, שאליה הם שולחים את הילדים שלהם. את כל הדברים האלה אני שומע מפי חילונים גמורים. כלומר, חילונים גמורים לשעבר.

5. בהתחלה זה הפתיע אותי מאוד, כי הנחתי שההסתה הגוברת נגד הציבור הדתי והחרדי בשנה האחרונה עושה יחסי ציבור גרועים מאוד לקדוש ברוך הוא ולמצוותיו. מי רוצה להתקרב לאלוקי הטפילים? אבל מתברר שכשאנחנו שומעים מישהו מדבר ברדיו או בהפגנה במילים מאוד קשות נגד שומרי התורה – לפעמים זה יוצר אפקט הפוך.

האם אני עובד על עצמי, מספר לעצמי (ולכם) סיפורים אוטופיים? מתלהב משלושה-ארבעה אנשים שאני פוגש כל שבוע ועוד כמה בפייסבוק שלי? אני מקווה שלא. ואני גם רחוק מלזלזל בהשפעות מכונת ההסתה האימתנית שפועלת בימים אלה נגד התורה, העם והארץ. ועדיין, לצד ההשלכות החמורות, יש גם תהליכים אחרים.

אני רואה את זה בכל פעם מחדש בבית הכנסת של ערוץ 14. כן, באולפני ערוץ 14 במודיעין יש בית כנסת. ממש בית כנסת. לא חדר מאולתר לתפילות, אלא בימה וארון קודש וספר תורה (לבית כנסת הזה קוראים "תפארת ביבי". סתאאם). להערכתי, זה מה שגורם לשמאל להתחרפן כל כך מערוץ 14.

התפיסה הזו, שבתוך אולפני טלוויזיה יש בית כנסת, הרי באה לידי ביטוי גם על המסך. השפה התקשורתית החדשה, הלב החם לכל דבר שבקדושה, החיוך והפרופורציה כלפי התבהלה התקשורתית, הביטחון העצמי שיש פתאום למחנה האמוני – וכמובן הרייטינג העצום שכל זה מקבל.

תקשורת השמאל (שפעם קראו לה "תקשורת המיינסטרים") לא תוותר כל כך מהר על בלעדיותה. ובטח שלא הפוליטיקאים. וגם לא אנשי המחאה שהפגינו השבוע מול אולפני ערוץ 14 בקריאה לסגור אותו לאלתר. פשוט לסגור. לסתום את הפה לכל מי שלא חושב כמוהם. ואת זה הם עושים תוך כדי צעקות "ד־מו־קרט־יה! ד־מו־קרט־יה!". זה מצחיק אותי כמעט כמו תמונה של עמר בר־לב בניחום אבלים בבני ברק.

6. בחזרה לבית הכנסת. בכל לילה, אחרי שידור 'הפטריוטים', מתאסף שם קהל לתפילת ערבית (אחרי קיום המנהג המסורתי של סלפי עם עירית לינור), ושם אני פוגש אותם. את אלה שהיו רחוקים משמירת מצוות, ובטח מתפילת ערבית, אבל כל דיבורי השנאה והפירוד של התקופה האחרונה גרמו להם לאהבה ולחיבור. ניסו להרחיק אותם – אבל הם התקרבו.

החזן כבר עומד להתחיל "והוא רחום יכפר עוון", אבל לפעמים בא לי לעשות סקר ספונטני כזה, ולשאול ממש כמו בתוכנית עצמה: "מי התקרב לתפילה מהכי רחוק?".